הפוסט עבר לאתר ‘גל ירוק‘. אנא לחצו על הקישור:
העכברת – מנזקי ההתחממות הגלובלית, הבצורת, ושאיבת מי המעיינות
זיהום המים במעיינות הצפון מדגיש את האבסורד – חברות מסחריות שמוכרות מים מינרליים מבוקבקים שנלקחים ממקורות מים ששייכים לכל תושבי המדינה הן בין הגורמים להתחממות הגלובלית שגורמת לבצורת שגורמת להתייבשות הנחלים שגורמת לזיהום הנחלים (ולכל הנזקים הבריאותיים והכלכליים שנובעים מהזיהום הזה), ועכשיו, ברוב חוצפתה, חברת ‘מי עדן’ מבקשת מחברת ‘מקורות’ שתזרים לה מים ממקורות אחרים כדי שהיא תוכל למכור לנו מים במחיר גבוה עשרות מונים ממחיר מי הברז.
מאת: ערן שחורי, תאריך פרסום: 19/8/2018
להפסיק לצרוך מים מבוקבקים
השורה התחתונה של הפוסט הזה היא – להפסיק או לפחות להפחית במידה משמעותית את צריכת המים המינרליים בבקבוקים או בכדים. שתו מי ברז או מי ברז מסוננים בסנן ביתי. מים מבוקבקים הם מוצרים מזיקים לסביבה בכל שלב של תהליך הייצור – שאיבת מי המעיינות ומניעת מים מהטבע; ייצור בקבוקי פלסטיק שחומר הגלם שלו הוא נפט (ייצור ושינוע נפט הינם תהליכים מזהמים ופולטים גזי חממה שגורמים להתחממות הגלובלית ולשינויי אקלים ובכלל זה לבצורת שאנחנו חווים בשנים האחרונות); שינוע הבקבוקים במשאיות (שריפת בנזין מזהם את האוויר ופולט גזי חממה); הזיהום הסביבתי שנובע משינוע בקבוקי הפלסטיק למיחזור או להטמנה (שוב, שריפת דלק משאיות); הנזק הסביבתי לים ולסביבה הימית שנובע מבקבוקי הפלסטיק שמגיעים לים; הנזק הסביבתי לסביבה הימית בכל שרשרת המזון אשר נגרם מאכילת חלקיקי פלסטיק קטנים (מיקרו פלסטיק) שנוצרו מבקבוקי פלסטיק ישנים ששהו זמן רב בסביבה הימית ומתגלים בדגים שחוזרים אלינו לצלחת. כשעושים נזק לסביבה, היא גורמת לנו נזק. כן, גם הבצורת היא תוצאה של ההתחממות הגלובלית שנובעת בין השאר מתהליכים מיותרים כמו ייצור מים מבוקבקים.
הסיפור של המים המבוקבקים
הסרטון “הסיפור של המים המבוקבקים” מבית היוצר של “The Story Of” (8 דקות, תרגום עברי), מתאר את תהליך הייצור ומסביר מדוע עלינו להפסיק או להפחית בצריכת מים מבוקבקים:
“מה שצריך ללמוד מהעכברת”
גם אביב לביא, כתב הסביבה הותיק, מסיק את המסקנות הנכונות. השבוע כתב באתר ‘מאקו’ את הטור מה שצריך ללמוד מהעכברת: “…אלא שאחרי שהעכברת תלך (רק בשביל לחזור) נישאר עם הבעיה האמיתית שבגינה היא התפרצה: התייבשות מקורות המים בישראל. אותם נחלים ומעיינות עם שמות מיתולוגיים כמו היהודייה, הזוויתן והמשושים, שמיליוני ישראלים גדלו עליהם וזכו לחוות אותם כאשד צלול, מבעבע וקריר ביום לוהט של אוגוסט ישראלי; אותם נחלים ומעיינות שאחרי חמש שנים שחונות ויותר מעשור של מגמת התייבשות מובהקת הפכו לשלולית דלוחה של מים עומדים ומזוהמים, שלולית שבה חיידקים משגשגים ואנשים חוטפים מחלות.
פעם, בתחילת המאה הקודמת, המים זרמו גם בירקון (בעוצמה של פי 50 מהיום), בקישון ובשאר נחלי ישראל; פעם, עד לא מזמן, המים עדיין זרמו גם בזאכי ובזוויתן. מהאפשרות לשחות בנחלי מישור החוף (שאחד מהם נקרא על שם התנינים שבעבר שרצו בו) כבר התייאשנו – עכשיו הצמצום החד בכמויות הגשמים מייבש את אחרוני הנחלים הזורמים שנותרו בצפון. אם לא תהיה תפנית מפתיעה בעלילת משבר האקלים, הדור הבא יוכל לשמוע רק בסיפורים על טיולים שנתיים שהסתיימו בטבילה בבריכת הקצינים.
לכן, הרבה יותר מהחשש המיידי (המובן והלגיטימי) מפני הידבקות במחלה לא נעימה, התפרצות העכברת צריכה לנער את הציבור הישראלי מאדישותו ולגרום לו להבין שמשהו רע קורה שם בחוץ. באדיבות ההתפלה יש לנו מים זורמים בכיור ובמקלחת, אבל מעבר למפתן ביתנו מתחולל משבר עמוק. ההתפלה לא פותרת את בעיית התייבשות הטבע, ופתאום העכברת מזכירה שטבע זה לא רק פרפרים ולטאות נכחדות שרוב הציבור אדיש כלפיהם – טבע זה גם הנחלים והמעיינות שכך כך הרבה ישראלים נהנים מהם.
אחרי שנפנים את גודל המשבר, חשוב להבין שגם יש מה לעשות: הנחלים והמעיינות הם כיום צרכני מים שמקבלים אספקה ממקורות ומהמדינה – בדיוק כמו ערים, מפעלים ובתים. מטרים ספורים מבריכת הנופרים המקסימה שבמקורות הירקון יש צינור של מקורות שמזרים מי תהום לתוך הנחל כדי שלא יתייבש כליל. ירקון עם מים עומדים הוא מקור לצחנה, יתושים ודגים מתים; ירקון שזורם בעוצמה הוא נחל נקי ולגיטימי אפילו לשחייה. כרגע הוא קרוב יותר לאפשרות הראשונה.
המפתח לפתרון טמון בכמות המים שנזרים לנחלים: אם אנחנו רוצים להציל את הטבע ולהחזיר אותו להיות המקום הירוק והרטוב הזה שאפשר לטבול בו בלי לחטוף עכברת, צריך לפתוח את השיבר בנדיבות ולהגדיל משמעותית את הקצאת המים לנחלים. כדי שיהיו מים להזרים לנחלים חייבים לצמצם את המינוס בבנק המים הלאומי, וכדי שזה יקרה הציבור כולו צריך להתגייס ולתת כתף לתרבות של חיסכון. כן, להקשיב לרננה רז. כל טיפה שנחסוך בבית, היא טיפה שאפשר להזרים לזוויתן ולזאכי ולהקטין את הסיכוי שבפעם הבאה נפגוש בהם חיידק מהסוג המרושע. כי עכברת זה מה שקורה כשישראל מתייבשת.” סוף ציטוט מהטור של אביב לביא.
“פתלתל” – סרט תיעודי על הירקון עם לקח שאולי כדאי ללמוד ולהפנים
אולי הגיע הזמן ללמוד את הלקח מהפיכת הירקון לתעלת ביוב כתוצאה מהחלטתו של בן גוריון להפנות את מי הירקון לנגב. כך נכתב במגזין “טיים אאוט” על הסרט “פתלתל” שמתאר את ההסטוריה העצובה של הירקון, שהפך לתעלת ביוב:
“פתלתל”, זוכה פרס סרט הדוקו הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה 2015, משרטט את הביוגרפיה של הירקון באופן כרונולוגי ובמקביל להתעצמותו של המפעל הציוני. …בשנות ה־30 ובשנות ה־40 היה הירקון פינת חמד פסטורלית ליהודים ולערבים שחיו באזור, והם אף חלקו בית קפה בוהמייני עם מוזיקה חיה על אחת מגדותיו. האידיליה הזאת נגמרה ב־1948, כשבעקבות הניצחון הישראלי במלחמה הפך הירקון לנחל עברי. כמה שנים תחת שלטון ישראלי הספיקו כדי שהירקון יעבור את הנכּבה הפרטית שלו – החלטתו של בן גוריון להשתמש במי המעיינות בראש העין שמהם זורם הירקון כדי להפריח את הנגב. זה היה אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר של הממשלה הישראלית הצעירה, שהקימה קומפלקס משאבות וצינורות מרשים שינק את מי המעיינות והוביל אותם עד לנגב. המשמעות עבור הירקון הייתה הרסנית.
“המון דברים לגבי הירקון הוסתרו מהציבור במהלך השנים”, מספר בלקין, “בראש ובראשונה סיפור שאיבת המים לנגב. 90 אחוז מהאנשים שראיינו לסרט לא ידעו על זה, כולל מדענים והיסטוריונים. תחשוב שמרבית האוכלוסייה בישראל עלתה לארץ אחרי שזה קרה בתחילת שנות ה־50, כך שלמעשה מרבית ישראל פגשה את הירקון לראשונה כשהוא כבר היה זרזיף קטן ומסכן”. (סוף ציטוט מהכתבה ממגזין “טיים אאוט” על הירקון).
הנזקים הכלכליים שגרם הזיהום החיידקי בנחלי הצפון
השבוע (אוגוסט 2018) היכה הטבע בחזרה והנחית מכה כלכלית על התיירנים באזור הצפון (כתבה מערוץ כאן11). גם חברת ‘מי עדן’ נאלצה להפסיק לקלוט את מי הסלוקיה לאחר שנתגלה זיהום בדגימות מים במפעל המילוי שלה. ההודעות לעיתונות שפרסמה ‘מי עדן’ חשפו טפח אך לא גילו את מלוא האמת, כאילו לא מדובר בבריאות של הצרכנים שלהם. כך לדוגמה נכתב ב’כלכליסט’ ב-14/8/2018: “מעיין סלוקיה ממנו מופקים מי עדן נמצא בין הנחלים יהודיה וזוויתן שנסגרו בימים האחרונים בעקבות זיהומים שהתגלו בהם, והביאו להידבקות עשרות אנשים במחלת העכברת; ממי עדן וממשרד הבריאות טרם נמסרה תגובה. קודם לכן נמסר מהחברה כי המחסור נובע מעודף ביקוש בעונת הקיץ”.
דיווחים לא אמינים של חברת ‘מי עדן’
חברת ‘מי עדן’ ספגה ביקורת קשה על דיווחיה הלא אמינים. כך לדוגמה פורסם באתר ynet: “מי עדן והזיהום – מה התגלה ומה דווח? שאלות ותשובות“. ‘כלכליסט’ היה ביקורתי יותר ופירסם כתבה בשם “מי עדן – כמעיין המתפתל” מאת אמיר זיו, שכתב בין השאר: “מי עדן עושה את כל השגיאות האפשריות בדברור משבר הזיהום במעיין הייצור שלה. כאשר חברה מקבלת בזול משאב ציבורי המינימום שהיא חייבת הוא שקיפות”. בהמשך נכתב:
שלשום בצהריים, כשנשאלה מי עדן על המחסור בבקבוקים ובכדים, דובר החברה בחר פשוט להסתיר את קיומה של בעיה בבדיקות המים. במקום זאת התגאה בהיותה של מי עדן “מותג צומח”, ותלה את המחסור בביקושים הגבוהים בתקופת יולי־אוגוסט. לא רק שאין תקלה, אלה פשוט הצרכנים הנלהבים שמסתערים על החנויות ולא משאירים מספיק לאחרים.
“כלכליסט” התעקש לחפור ובחלוף חמש שעות הטון החל להשתנות. בתגובה המעודכנת כבר הודה הדובר, ממשרד דבי תקשורת, ש”בחודש האחרון הופסק הייצור פעמיים למשך מספר ימים בעקבות חריגה שנמצאה במי המעיין”. לפתע התברר שהצרכנים אולי הסתערו על המותג הצומח, אבל המותג הצומח מצדו פשוט לא יוצר במהלך ימים לא מעטים בחודש האחרון.
אה, וגם התברר שהיתה “חריגה”. חריגה היא מילה מכובסת נפלאה. לא זיהום, לא חיידקים, לא בקטריות, בטח לא העכברת המדוברת. סתם “חריגה”. לא יותר מתזוזה קלה מהמסלול. תרצו מים עם חריגות? חריגות בבקבוק או בכד? אולי חריגות מוגז? עד לשעת כתיבת מילים אלה מי עדן ודובריה טרם יצאו בהצהרה פומבית כדי להבהיר במה התבטאה החריגה, מה היתה עוצמתה ומה הסיכון הטמון בה, שגרם להפסקת הייצור פעמיים. סוף ציטוט מהכתבה ב’כלכליסט’.
השר ארדן הכריז בעבר מלחמה על תעשיית המים המבוקבקים
בשנת 2011 פתח השר להגנת הסביבה דאז גלעד ארדן חזית כדי להכחיד את בקבוקי המים המינרליים היקרים והמזהמים ולהביא את הציבור לשתות מי ברז. כדי לעשות זאת הוא הציע לאסור את השימוש בבקבוקי פלסטיק בבתי–הספר, בצה”ל, בעיריות וברשויות.
כך צוטט ארדן בכתבה “מסר בבקבוק: נחזיר את המים לידי הציבור” שהתפרסמה באתר nrg בחודש יולי 2011: “העולם המערבי התאהב במדידת צמיחה במונחי תוצר גולמי. אף שכלכלה אינה מהווה ערך בפני עצמו אלא נועדה לשפר את רווחת בני האדם, אין אפשרות לבדוק ניהול כלכלי באמצעות בחינת השקעות המדינה בבריאות, בחינוך וברווחה. מדובר בכמות אינדיקטורים גדולה מדי ומסובכת להשוואה, אז כינסו את כל הנתונים לנתון צמיחה אחד המבוסס על התוצר הלאומי הגולמי – אם התל”ג של השנה גבוה מזה של השנה שעברה, אנחנו בצמיחה. אבל זה קשקוש כי בתל”ג סופרים את כל ההוצאות החיוביות והשליליות של המשק. כשצה”ל כילה כמויות תחמושת עצומות במלחמה וצריך היה לחדש את מלאי הציוד בסכומי עתק או כשהשריפה בכרמל הביאה להוצאות חריגות עצומות – אלה נרשמו כאירועים חיוביים.
“כך, כשהצרכנים מוציאים 200 שקל נוספים בחודש על מוצר שבעבר קיבלו כמעט בחינם (מים מינרליים – נ.ק), מבחינת המדידה זה חיובי. אף שמצב האזרח הורע, במדידת הצלחה כלכלית של המדינה מצבו מצוין. אם הצרכן מוציא יותר, המדינה נחשבת לכזאת שמנוהלת טוב יותר. כמו כן, צמיחה מחושבת בשקלול ממוצע: ייתכן ש-20 משפחות הגדילו הוצאות ומצבו של שאר הציבור הורע”.
זאת הסיבה שהמדינה נותנת ל-3 גופים מסחריים את אחד ממשאבי הטבע היקרים ביותר כמעט בחינם?
“הראייה של האוצר מבוססת על חיסכון בהוצאות ממשלה ולא על חיסכון במשאבי ציבור. משאבי הטבע של הציבור לא נספרו כערכים כלכליים והכל התבסס על הגדלת המשק, דבר שקורה באמצעות הגדלת ההוצאות של כולם. חברות המים המינרליים פגעו בטבע ובסביבה, אבל תרמו לצמיחה כלכלית”.
אז חברות המים חכמות מראשי המדינה?
“אני מגדיר עצמי כקפיטליסט, אבל כשאמרו שהקפיטליזם חזירי, הייתי מתרגז. היום אני מבין שההערכה שכשהציבור יגיע לרמת רווחה מסוימת הוא יעבור לטפל בתרבות הפנאי שלו – מוטעית, אבל התאגידים הרבה יותר חכמים מהממשלות והם הובילו למציאות שונה. הגענו למצב שבו חברות מחנכות את הציבור שהמים המינרליים הם ‘השמפניה של הטבע’, כשמולן ניצבת ממשלה שלמעט המשרד לאיכות הסביבה, לא אכפת לה. משפחה בישראל זורקת בממוצע מזון בשווי 300 שקל בחודש. מוכרים לנו כמויות גדולות כדי להגדיל מחזורי מכירות, והקניות הפכו לתרבות צריכה. אבל זה לא רק בישראל, גם בעולם ממשלות נחלשות ומתקשות לעשות רגולציה ולהתמודד עם התאגידים”.
עוד אמר אז ארדן: “אצטרך לגרום לציבור להבין שעל מי הברז יש פיקוח של מקורות, ואילו המים המינרליים סובלים מהכרסום שנוצר עם השנים בסלעי המעיינות ומהפרשות בעלי חיים שחודרות למעיין. זאת כנראה הסיבה שחברות המים המינרליים התקינו מסנן, שמעלה את השאלה עד כמה נותרים המינרלים במים. גם שיטת ההובלה במשאיות הנוסעות שעליהן מכלים בטמפרטורות גבוהות – בעייתית, ולאפקט התחממות הפלסטיק יכולות להיות השפעות קשות. אנחנו נדגום מים מינרליים מרחבי הארץ, נשווה למי הברז ונפרסם את הממצאים לציבור”.
על השאלה “האם יש בכוונתך לקחת מחברות המים המינרליים את זיכיון השאיבה? השיב ארדן: “בשלב זה גיליתי שהחברות הללו משלמות על מי המעיינות תעריף מוזל של 4.8 שקלים לקוב, במקום 12.5 שקל לקוב שמשלם הצרכן למדינה. מדובר בתעריף מים לתעשייה, אבל זה לא המצב בתחום המים המינרליים כי החברות רק אורזות את המים המוזלים ומוכרות אותם לצרכן שמשלם להן פי 500 מהעלות. הן לא מייצרות ערך מוסף שתורם למדינה, כפי שאמורה תעשייה לעשות, להפך – יש לנו מוצר תחליפי שאינו מזהם. כל שלב בחיי המים המינרליים מסב נזקים סביבתיים. ייצור ליטר אחד של מים מינרליים דורש שני ליטר מים ושליש ליטר נפט. בהנחה שבישראל נמכרו 309 מיליון ליטר מים בבקבוקים, הוצאות האנרגיה לייצור שוות ערך ליותר מ-290 מיליון קוט”ש לשנה או לצריכת חשמל שנתית של כ-37,600 משקי בית בישראל. גם שינוע המים במשאיות מזהם. נצטרך לתקן את המצב באמצעות העלאת התעריף שמשלמות חברות המים לזה הצרכני. המהלך הזה יחייב העלאה של מחירי המים באופן שיצמצם משמעותית את צריכתם. ככל שהמחיר יעלה, ישאל הציבור יותר שאלות. אם מחיר המים המינרליים היה גבוה יותר, הציבור היה דורש מהממשלה מי ברז איכותיים”.
הבקשות המרגיזות של חברת ‘מי עדן’ בעקבות זיהומים קודמים במעיין
שתי ידיעות מרגיזות שפורסמו בשנת 2017 ובשנת 2010 מצביעות על המעשה הנכון שהממשלה צריכה לעשות: לקחת את הזיכיון מחברת ‘מי עדן’ ולא לאפשר לה לקבל מים מינרליים ממקור מים חלופי לאחר שמעיין הסלוקיה התייבש.
הידיעה הראשונה, “ושאבתם מים בלי ששון” פורסמה ב’ידיעות אחרונות’ בתאריך 23.04.2017:
“אין כמעט ישראלי שלא ביקר ביהודיה ובזוויתן והתמוגג מהירוק ומהמים • עכשיו, בעקבות קידוח חדש שאישרה רשות המים לחברת “מי עדן”, מתריעים המומחים: “זה יצמצם את כמות המים במעיינות ועלול לגרום להתייבשות של נחלים” • רשות המים: “לא תהיה פגיעה במעיינות, וזרימת המים לטבע רק תגדל”
לפני כארבע שנים ביקשה “מי עדן” לשנות את המיקום להפקת המים, וזאת על רקע זיהומים שהתגלו במעיין ששימש את החברה ובמים שלה. בעקבות כך אישר משרד הבריאות לחברות המים המינרליים להשתמש במי קידוחים ולא רק במים שמגיעים ישירות ממעיינות. במקביל יש ירידה בכמויות המים שנובעים במעיינות בגולן, ובהם קצביה (סלוקיה) שהיווה במשך שנים את מקור המים לבקבוקי החברה. “מי עדן” פנתה לחברת מקורות, שמספקת לה כיום את המים, וביקשה שתבחן חלופות לקידוח עבורה, ששמו אמור להיות “מי עדן 2”.
מחשש שהקידוח החדש יפגע במעיינות בגולן ובזרימת המים בנחלים ובשמורות הטבע, או יזהם אותם, הזמינה רט”ג חוות דעת מד”ר אלון רימר, הידרולוג מומחה מהמכון לחקר ימים ואגמים. רימר הגיע למסקנה שכבר היום קידוח “מי עדן 1” מפחית בכ־25% את כמות המים ממעיין קצביה, שמשמש את “מי עדן”. להערכתו, קידוח נוסף עלול להביא להרחבת הפגיעה בשפיעת מעיין זה ומעיינות אחרים. “סביר להניח כי המשך השאיבות והגברתן באזור מעיין קצביה־ג’דידה ישפיעו בטווח של מספר שנים גם על שפיעת המים במעיינות השעונים הנוספים הנובעים באפיקי הנחלים עצמם כגון נחל יהודיה”, כתב רימר. לדבריו, מי המעיינות הללו הם שיוצרים את הזרימה הקבועה בנחלים לאורך השנה, והמשך השאיבה והרחבתה עלולים להביא גם להתייבשות חלקים מהנחלים. “הירידה הכללית במפלס מי התהום באקוויפר הבזלת המזינים את המעיינות והנחלים כתוצאה מהשאיבות עלולה לגרום ברבות השנים לנפילת הרום הטופוגרפי שבו המים מופיעים בנחלים, וחלקיהם העליונים יתייבשו לחלוטין”.
למרות חוות דעתו של רימר, והחשש לפגיעה בשמורות כמו היהודיה והזוויתן שהמעיין נמצא ביניהן, אישרה באחרונה רשות המים, בתיאום עם רט”ג, את ביצוע הקידוח מערבית למעיין. כעת יש מי שעדיין מנסים לשנות את ההחלטה.
מרשות המים נמסר: “הקידוח יפיק מים מיחידה אקוויפרית שונה מזו שמזינה את המעיין, לכן לא ישפיע על המעיינות. הקידוח אמור לשחרר את מי המעיין שכיום נתפסים לטובת ‘מי עדן’, ולכן זרימת המים לטבע לאחר ביצוע הקידוח תלך ותגדל”. סוף ציטוט הידיעה משנת 2017.
הידיעה השנייה, “הבלוף הגדול של נביעות ומי עדן” פורסמה באתר News1 בתאריך 18/11/2010:
חברות המים המינרליים מי עדן ונביעות הסתירו מידע מהציבור ולא פרסמו שהזיהומים שהתגלו במעיינות שהם שואבים מהם את המים מעולם לא נפסקו וכי המים המשווקים לציבור עוברים טיפול וסינון.
מאז גילוי הזיהומים, בחודש פברואר 2009, אשר הובילו להפסקת השאיבה מן המעיינות ולנזקים כלכליים כבדים לשתי החברות, ממשיכות מי עדן ונביעות לשאוב מים ממעיינות שבהם התגלו חיידקים. זאת, למרות שלציבור מעולם לא נאמר כי למעשה לא מדובר במים מינרליים, שמחויבים על-פי תקנות המים המינרליים. אלו קובעות כי במקרה של מים מינרליים חייבים להיות אפס חיידקים במי המקור/המעיין וכן אפס זיהומים במי התוצר המשווקים לצרכנים.
בחודש יוני 2010, הפסיקה שוב מי עדן את השאיבה בהוראת משרד הבריאות. מה שמעורר את השאלה האם במעיין של מי עדן נמצאו חיידקים בכמות החורגת אפילו מן המותר במי ברז. עובדה זו לא פורסמה, וחוץ מההודעה המעורפלת שיש חריגות מהתקן – בלי להגיד מאיזה תקן: האם התקן המקורי או האם הוראת השעה – הציבור נותר בערפל.
תוצאות בדיקות המעבדה מעידות שגם לאחר חודש מרס 2009 המשיכו להתגלות מעת לעת זיהומים במי המקור, כאשר מי עדן ונביעות נהנות מכך שהן לא גילו לציבור שבעצם על-פי הוראת השעה מותר להם לשאוב ולשווק מים גם כאשר הם מזוהמים, ובלבד שהן דואגות שבמים המשווקים לא יהיו חיידקים – כלומר מטפלות בהם בין השאיבה לשיווק – כל זאת כאשר הן ממשיכות בפרסומיהן כל העת להדגיש את המעיין הנקי והטהור ממנו הן שואבות. סוף ציטוט הידיעה משנת 2010.
בחודש פברואר 2011 כתב אביב לביא ‘עצוב לראות את חיים כהן בפרסומת על מי עדן‘ בטור דעה שפורסם באתר nrg:
הלב נחמץ בכל פעם שחיים כהן מפציע על המסך וממליץ לשתות מים מינרליים. מעניין אם גם אחרי שהוא שולח אותנו להוציא מאות שקלים בחודש על מים בבקבוקים יישמר הדימוי העממי שלו, או שאולי די בכך שאדם יאמר אחת לתקופה את המילה “בלדי” כדי לשמר את מעמדו כסמל האותנטיות.
כהן כנראה לא התעדכן – או שאולי הסכום הנדיב שקיבל גרם לו להתעלם מהעובדה ששתיית מים בבקבוקים היא כבר מזמן לא אופנה לוהטת בקרב שפים מובילים בעולם, ושרבים מהם ממליצים על שתיית מי ברז (מטוהרים, במקרה הצורך) כחלק מתהליך ההתקרבות בין איכות גסטרונומית ואחריות סביבתית וחברתית. אם לא באמת אכפת להם מכל זה, אכפת להם מתדמיתם – ויש מדינות שבהן ברית של ידוען עם חברת מים מבוקבקים נחשבת לכתם שקשה להסיר בכביסה.
אבל החלק הכי מחוצף בפרסומת שכהן משתתף בה הוא הסלוגן – “כמו שהטבע התכוון”. הטבע שאני מכיר לא התכוון לספוג את הזיהום המצטבר שמעמיסים עליו מיליארדי בקבוקי פלסטיק שמיוצרים מדי שנה, שחלקם הפכו למזבלה הענקית בעולם שמשייטת באוקיינוס השקט, מרעילה את הדגים ובעלי החיים הימיים וגדלה בקצב מפלצתי. רוב הבקבוקים שלא משייטים בים יעבירו את אלפי השנים הבאות בהתגלגלות בוואדיות, בחופים וביערות.
הטבע שאני מכיר גם לא התכוון שנשתה את המים שלנו כשהם מבוקבקים בחומר סינתטי שמקורו בתעשיית הנפט, ומובלים ממקום למקום במשאיות שמניבות זיהום אוויר כבד. ספק רב אם הטבע התכוון לכך שהמעיינות שהוא ברא ייובשו בידי תאגידים פרטיים ששואבים את המים בזול ומוכרים אותם לצרכנים ביוקר. היה מעניין לשמוע למה הטבע התכוון, אבל אין לו תקציב שיאפשר לו לשכור את שירותיו של חיים כהן כדי שיהיה לו לפה, ולמי עדן יש.
סיכום והמלצות:
- להחזיר כמות משמעותית של מים לנחלים כדי לשפר את מצבם.
- להפסיק או להפחית את צריכת המים המבוקבקים.
- לשתות מי ברז או מי ברז שסוננו בסננים ביתיים תת-כיוריים.
- לאכול מזון עשיר במגנזיום כדי להשלים את המחסור בו במים מותפלים.
- לקחת מחברת ‘מי עדן’ ו’עין גדי’ את הזיכיון לשאיבת מים.
- לא לרכוש ניירות ערך של חברות שעוסקות בייצור והפצה של מים מינרליים.
דוד גרשטיין
דוד גרשטיין
האקדמיה ללשון העברית
האקדמיה ללשון העברית
